אז זה נכון תמיד שכל ארגון נבחן לגופו אבל מה זה באמת אומר כשפונים לעובד בלשון של בן משפחה? האם זה אומר שלכולם אותן זכויות? האם בכלל ניתן לפטר בן משפחה? האם זה אומר שקיים שיח פתוח בין כל בני המשפחה? האם כל העובדים מרגישים חלק מהמשפחה או רק עובדי המטה/עובדי השטח/עובדי התוכן?
ואם נקשה עוד קצת – האם השכר של כל "בני המשפחה" גלוי/ פתוח/ מוגדר/ נתון לביקורת?
מאחר והתשובות על השאלות הנ"ל מגוונות ורבות וכמובן תלויות כל ארגון בתרבות הספציפית באשר היא, ובארגונים מסוימים באמת כולם מקבלים את אותו השכר ובארגונים אחרים חושפים את כל המידע, אנו נתחיל את הדיון בכך שלקרוא לארגון חברתי "משפחה" אכן עושה שכל והיגיון- הארגון הוקם על רקע טיפול בנושא תוכן ערכי מוגדר שבו מעורבים אנשים מאוד אכפתיים שהחלו לעבוד עם הרבה אמונה ולהט פנימי ולאו דווקא מתוך מחשבה על עתידם הקרייריסטי והמשכורת שנכנסת. העובדים כולם ברובם מסורים ואידיאליסטים, עובדים שעות רבות ובאמת רואים את מקום עבודתם כחשוב ומשמעותי מאוד בחייהם.
כלומר, להבדיל מהמגזר העסקי ששם באמת ברורים יחסי הכוחות ויו"ר הדירקטוריון לא באמת מתעניין במצבו בשלומו של הפועל הפשוט - המושג "משפחה" בהקשרו הרחב מתאים במקרים רבים לארגונים חברתיים ובעיקר אלו שנמצאים בתקופת ההקמה של הארגון החברתי. המסירות והטוטאליות שמאפיינת עובדים רבים בתקופה זו היא עצומה ובאה לידי ביטוי גם בשיחות פנימיות בין העובדים וגם בהתנהלותם ביום יום ובמשך הזמן המוקדש לארגון. עובדים רבים בתקופה זו אכן רואים בארגון "בית שני" ועיקר חשיבתם היא לטובת הארגון, פחות למען טובתם האישית ומענה לצרכיהם המיידים. התגמול הכספי הוא שווה ונמוך לכולם, למייסדי הארגון אין מניות זכות וכולם פעילים ברמה יחסית שווה והדדיים זה לזה.
אך כמו שהמרקסיזם כשל ברמת הביצוע עם השנים בשיטת הקומוניזם ובשיטת הקיבוצים, גם בארגונים חברתיים השיטה המשפחתית לא עובדת לאורך זמן. הסיבה פשוטה ומהותה בבסיס האדם ובסולם הצרכים הידוע של כל אחד ואחד.תוצר השימוש במושג "משפחה" הופך להיות לא רלוונטי ככל שהארגון מתמסד יותר והמושג הופך למיושן ולעיתים אף מקור חזק למרמור עובדים ולהתנגשות פנים ארגונית.
ברוב המקרים, הבעיות מתחילות להתרחש לאחר תקופת הקמתו של הארגון, תקופה שבה העניינים נכנסו פחות או יותר לשגרת עבודה יומיומית ואז ההגדרה המשפחתית מתחילה להיות בסימן שאלה. העובד עצמו לאחר שהשקיע בתקופה הראשונה את כל מרצו בארגון פנוי יותר כעת (מחשבתית או באופן מעשי) ויכול גם לחשוב על טובתו האישית וצרכיו ובעיקר – מה הארגון יכול לתת לי, האם באמת מי שעובד איתי מקבל כמוני? האם זה הוגן/נכון?
בארגונים חברתיים שבהם ההתייחסות למשמעות המושג משפחה היא כבדת משקל מצפים העובדים מהארגונים גם לממש את צורת הפניה הזו וכאן בדיוק מתחיל הקונפליקט והמרמור. לכן ההמלצה החשובה ביותר פה היא לא להשתמש במושג הזה ככסות אלא עם כוונה ועומק, ואם אין כוונה שכזו אזי עדיף לוותר ולפנות לעובדים בכבוד ובלשון מתאימה ואמיתית.